close
close

“לא יודעת אם יהיה כסף לשכירות”: משפחות מפונות מספרות על מצבן

“אנשים עוברים משבר אמיתי, אבל הקשר עם הקהילה נשמר”

משפחת גולדברגמי התפנה: רונית, שלושת ילדיה והכלב סנופי ● מהיכן: קיבוץ נחל עוז ● לאן: קיבוץ משמר העמק

הבית: “אנחנו גרים 16 שנים בקיבוץ נחל עוז, ועברנו הרבה מבצעים צבאיים – מעופרת יצוקה ועד היום. הילדים גדלו בקיבוץ והתחנכו בגני הילדים ולאחר מכן בבית ספר מהיסודי ובתיכון שער הנגב. אני מנהלת חשבונות של הקיבוץ”.

הפינוי: “ב־7 באוקטובר, בשבת בבוקר, התעוררנו לקול צבע אדום ומטח בלתי רגיל. אני הייתי עם הבן בטיול עם הכלב ודרכנו נפרדו. רצתי הביתה לבנות שישנו ולסגור את הממ”ד. הבן שלי היה באחת המיגוניות ובסוף הלך למשפחה סמוכה לממ”ד שלהם. חווינו הפסקת חשמל והיינו מנותקים. בשלב מסוים הטלפונים פסקו מלפעול והיה המון יריות וקריאות בערבית. אני לא נמצאת בקבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ, אבל עודכנתי שאנשים זועקים לעזרה ושכבר חטפו.

הגדר הפרוצה בנחל עוז. ''היה לילה נוראי של הלם'' / צילום: ap, Sam McNeil

 הגדר הפרוצה בנחל עוז. ”היה לילה נוראי של הלם” / צילום: ap, Sam McNeil

“שמרנו על שקט בחשכה והכלב שלי, שהרגיש את הסכנה, לא נבח כשהם דפקו על החלונות והדלתות. בסביבות חמש־שש בערב החשמל עלה והתעדכנו מעט, ובשעה תשע בערך יחידת מגלן דפקה בדלת שלנו. פינו את השכונה שלנו באופן מיידי. לקחו אותנו יחפים כמו בשואה, בלי כלום, עם פיג’מה מהבוקר. הגענו להאנגר של מוסך ומשם לאט לאט עד שפינו שכונות יצאנו באוטובוסים לקיבוץ משמר הנגב ושם ראינו מי חי, מי נרצח, מי נחטף.

“היה לילה נוראי של הלם. חלק נסעו לקיבוץ כרמים בדרום, ושלא נותר לו מקום – עלה למשמר העמק בצפון. הגענו ב־8 באוקטובר בבוקר לקיבוץ וקיבלנו חדרים להתקלח ומנוחה בחדרי נעורים של הקיבוץ. קיבלו אותנו באמת בזרועות פתוחות בקיבוץ משמר העמק וסייעו עם כל הציוד הנדרש מתחתונים, כפכפים ועד אוכל לכלבים”.

המגורים הזמניים: “היינו בערך 350 איש בקיבוץ משמר העמק ועוד 100 איש בכרמים. בחודש הראשון היינו בדירת הנעורים ובגלל שהתנאים היו לא פשוטים עם מתבגרים בחדר צפוף פונינו לקיבוץ דליה למקום שנקרא ‘זוהר בדשא צימרים’, לכמה חודשים. הילדים החלו ללמוד במסגרות במגידו.

משמר העמק. ''קיבלו בזרועות פתוחות'' / צילום: תמונה פרטית

 משמר העמק. ”קיבלו בזרועות פתוחות” / צילום: תמונה פרטית

“עד לפני עשרה ימים הייתי בקיבוץ דליה ובזמן הזה נבנה אתר קרווילות של כ־40 קרווילות במשמר העמק, שנועד לאנשים עם משפחות וילדים. לאט לאט מאכלסים וכרגע יש 15 משפחות והיתר נכנסים בימים אלה. הקרווילה בהחלט עושה הרגשה טובה ותחושה של בית. הצלחנו לרהט ונעזרנו בארגון ‘חזית הבית’ לדברים בסיסיים. השינוי עושה טוב ונותן תחושה של בית ויש לילדים פרטיות ותנאים נורמטיביים. סוף סוף אפשר לכבס ולייבש כביסה ולא להיות תלויים במטבח קטן עם סיר אחד.

“הקשר עם הקהילה נשמר. אנשים עוברים משבר אמיתי בכל גיל, גם הילדים, גם הנערים, גםהמבוגרים וגם הוותיקים. גם לא כולם איתנו כי הוותיקים במקום אחר בבת ים. אבל קהילת נחל עוז מתארגנת מאוד יפה וזו קהילה שמשופשפת למצבי החירום.

“יש לנו שני חטופים שלא חזרו הביתה שאנחנו מחכים להם מאוד מאוד – צחי עידן ועמרי מירן. בכל שבוע יש הסעות לכיכר החטופים לתמוך. יש לנו גם משפחות שכולות. זה ממש פצע של הקהילה שילווה אותנו ומשתדלים לעטוף אותן. אנחנו כאן בינתיים והמטרה היא לחזור הביתה ולשקם את הקיבוץ”.

העתיד: “כרגע אנחנו מפוצלים ולא נוכל לחזור לקיבוץ בשנה הקרובה – הבתים ירויים, התשתיות הרוסות, הגדר הרוסה ונדרש שיקום ארוך מאוד בקיבוץ. עד לא מזמן היה שטח צבאי סגור עם טנקים בקיבוץ.

“אנחנו אמורים להיות כאן עד החלטת הקיבוץ בנוגע לפעימה השנייה. כלומר, משמר העמק זו הפעימה הראשונה שלנו, אבל צריך להחליט לאן נעבור לשנה שלמה. יש החלטה לרדת דרומה, כנראה למקום עירוני למרות שרצינו מקום כפרי. יש כמה חלופות עירוניות כמו בקריית גת או נתיבות, ששוקלים אותן לדיור למשך שנה עד שיהיה ניתן לחזור הביתה – בתקווה בקיץ 2025. אנחנו רוצים בשנה הבאה לחזור לחינוך בשער הנגב, שהילדים ייכנסו לחטיבה והתיכון ללא תנודות. אולי יהיה כמה משפחות שיישארו בצפון, כמו מי שאין לו ילדים, אבל למי שיש ילדים וצריך להיכנס חזרה למערכת החינוך תהיה חלופה דרומית.

התקווה: “אני מקווה שהצבא והמדינה ילמדו מהאירועים האלה לקח, ושדבר כזה לא יקרה עוד. לא אומרת שלא יקרה שיחדרו מחבלים, אבל שלא תהיה יותר כזו אוזלת יד”.

“חשבנו לשכור דירה אבל המשכירים העלו מחירים בגלל המענקים מהמדינה”

משפחת עמרמי התפנה: חיה ודודו, שלושת ילדיהם ואמה של חיה ● מהיכן התפנו: קריית שמונה ● לאן: כפר הנופש עין גב

הבית: “אנחנו מקריית שמונה. אני סומכת רווחה ובעלי דודו עובד בחברת רפאל רהיטים. מכרנו את הבית שלנו, ואנחנו שוכרים דירה בזמן שנבנה הבית שלנו בשכונת יובלים בקריית שמונה.

זו שכונה חדשה אבל הקבלן עצר את הבנייה כי הצבא נמצא שם כרגע. הייתי אמורה להיכנס לדירה בדצמבר 2024 ולא נראה לי שזה יקרה. ניאלץ להישאר בשכירות. אנחנו משלמים גם משכנתה וגם שכירות בזמן הזה שאנחנו מפונים. בהסכמה משותפת, עצרתי בינתיים את הכספים לקבלן בגלל עצירת הבנייה. היו לנו הרבה חלומות על הבית הזה ואני מקווה שהכול יהיה בסדר”.

זירה שבה נפל טיל בקריית שמונה / צילום: Reuters, AVI OHAYON

 זירה שבה נפל טיל בקריית שמונה / צילום: Reuters, AVI OHAYON

הפינוי: “אנחנו בערך 25 משפחות מקריית שמונה שנמצאות בכפר הנופש עין גב, ומעורבים עם עוד קהילות מפונות מהצפון.

“המקום מכיל, גן עדן עלי אדמות עם הכנרת ממול. יש מרחבים ואפשר לצאת החוצה. החדר קטן אבל הקהילה והצוות פה מאוד עוזרים. בהתחלה היינו כולנו בחדר אחד – זה חדר של כ־26 מ”ר וגרנו יחד ככה שישה אנשים: זוג, שני ילדים, החייל שמגיע כל שבת ואמא שלי שגרה איתנו גם בקריית שמונה וגם כאן. היה ממש קשה עד שהתחילו לפצל ולהתחשב ועכשיו אנחנו בשלושה חדרים. זה עדיין קשה אבל זה מאוד עזר.

“הילדים נוסעים לבית בספר בהסעות של המועצה. השעות לא רגילות והם מסיימים לפני שאר התלמידים, בערך ב־12:30 במקום ב־14:30. הבן שלי נמצא במגמת רפואה בקריית שמונה והיה לומד עד 18:00־19:00 וכרגע לומדים רפואה בזום. כל התהליכים לקראת צו ראשון הם מכאן. הילדים שלי נראים מאושרים מבחוץ אבל הם רוצים לחזור למסגרת שלהם ואוהבים את בית הספר שלהם בקריית שמונה.

“אנחנו לא עובדים מכאן, זה כמעט לא מתאפשר. בעלי עובד פה שם ואני לא עובדת. השגרה שלנו היא לאכול בחדר אוכל ואני כבר לא ממש נכנסת לשם. המקום מקסים, הצוות עושה את המקסימום, גם בקהילה של הקיבוץ עשו לנו למשל הפנינג בפורים ומאוד עוטפים את המפונים”.

חיה עמר / צילום: תמונה פרטית

 חיה עמר / צילום: תמונה פרטית

העתיד: “בהתחלה אמרו שנחזור בסוף פברואר, אח”כ הודיעו שזה יהיה ביוני ואני לא חושבת שזה ייגמר. הדילמה שלנו היא לגבי שנת הלימודים הבאה, כי הבת עולה לחטיבה. ביסודי מילא, אבל מגיעים לחטיבה ורוצים שזה יהיה בית ספר שלנו בקריית שמונה עם כל החברות והמסגרת שלה. פתאום נקטע הכול. הדילמה הכי קשה היא עם החינוך. הילדה שואלת שאלות ואין תשובות עדיין גם מצד צוותי החינוך. מקווים שהכול ייגמר ונוכל לחזור ולרשום אותם למסגרות שלהם ולחברים שלהם.

“חשבתי לשכור דירה, אבל המשכירים העלו מחירים בגלל המענקים – כי הם רוצים שניתן את כל הכסף. אנחנו לא מקבלים מענקים כי אנחנו בבית מלון. בתור זוג עם שני ילדים מתחת גיל 18 הייתי צריכה לקבל 18 אלף שקל, אבל ויתרתי על המענק הזה כדי להיות כאן כי לילדים יש מסגרות וחברים שהם הכירו פה ואנחנו לא יכולים לנתק אותם מכל זה. הייתי רוצה גם להיות במרכז, במקום פעיל עם אטרקציות, אבל ויתרנו כדי שהילדים יהיו עם החברים שלהם והמסגרת הקבועות.

“יש פחדים לחזור לקריית שמונה. לא רק לי, גם הרבה מהחברים סביבנו חושבים לא לחזור. אני מאמינה שזה ילווה אותנו עוד הרבה זמן וגם אם נחזור החרדות ילוו אותנו שם. בשבועות הראשונים היה ממש קשה לישון ולאכול ובכיתי המון, מכל הסרטונים שכולנו ראינו”.

נותן תקווה: “יש לי תקווה ואני מאמינה וסומכת על מדיניות הממשלה שתחליט שבסוף נחזור – וכל זה ייגמר. לא סמכתי עליהם ב־7 באוקטובר, אבל עכשיו אני נוטה להאמין שיהיה בסדר ויהיה הסדר שיאפשר לחזור הביתה לשגרה שלנו – לקום במיטה שלנו בבוקר. בתקווה לימים טובים ומשמחים יותר”.

“כרגע אין לדעת מה יהיה ביום שאחרי ואם יהיה לי כסף לשלם שכירות”

משפחת בן אבי אשכנזי מי התפנה: מעוז וגיא וארבעת ילדיהם בני 4.5, 6, 7, 8 ● מהיכן: קיבוץ הגושרים ● לאן: לצימר בניר דוד ולאחרונה לדירה בשדה נחום

הבית: מעוז: “גיא ואני נשואים עם ארבעה ילדים, מתגוררים בקיבוץ הגושרים. גיא במילואים מתחילת הלחימה ועדיין מגויס.

“גרנו במרכז ולפני שנתיים קנינו את הבית שלנו בצפון. הגשמנו חלום של הרבה שנים, מאז שהכרנו בצבא. ההורים שלי עשו איתנו את המעבר לפני שנתיים ובאו איתנו לקיבוץ. כבר שבעה חודשים שאנחנו לא בחלום שלנו. ההורים שלי נשארו בקיבוץ.

“אנחנו במלכוד, כי קנינו את הבית, כך שלא נוכל לחזור לגור במרכז כי ברגע שהפינוי יסתיים נצטרך לחזור לשלם משכנתה. הקיבוץ מדהים והלוואי שיהיו שקט וביטחון ונוכל לחזור לשם.

משפחת בן אבי אשכנזי / צילום: גאיה שחר

 משפחת בן אבי אשכנזי / צילום: גאיה שחר

הפינוי: “כשגיא התגייס נסענו להיות אצל חברים באבן יהודה והיינו שם שבוע. אחרי שהבנו שזה לא עניין של כמה ימים, הגענו לצימרים בניר דוד וקיבלנו צימר בשטח של 24 מ”ר שבו התגוררנו אני וארבעת הילדים. חיינו ככה כמעט שבעה חודשים, ועכשיו נכנסנו לבית ששכרנו בשדה נחום בעמק המעיינות. נשארנו באזור בעיקר כדי שהילדים לא יזוזו שוב מהמסגרת, כי עוד לא ברור מה יקרה בספטמבר. הבית ששכרנו גדול יותר ויש בו שלושה חדרי שינה.

“הגענו לכאן בהתחלה בגלל שחברים שלנו מיד מרדכי היו בניר דוד, ואמרו לנו שיארגנו לנו בקתה ויהיה פה שקט. הגענו והבנו שזה ממשיך וממשיך ואחרי חודש הילדים נכנסו לבית ספר בעמק המעיינות. אם לא היה לי החשש להעביר אותם עוד מסגרת באמצע השנה, הייתי מעדיפה לחזור לדרום עמק החולה. ההורים שלי נשארו שם. הם לא מפחדים והם בעיקר בין הממ”ד לסלון. זה עניין חברתי להישאר באזור הגבול – המבוגרים יותר ואלו שבלי ילדים קטנים נשארו.

“אני מאמנת הורים ומדריכה מונטסורית אבל אני לא מצליחה לעבוד, כי בדרך כלל אני עובדת בערב וגיא אחראי למקלחות וכו’, אבל הוא במילואים. אני גם מודה שהפניות הרגשית שלי נמוכה ממה שהייתה לפני ה־7/10. גיא עובד בקיבוץ שמיר במפעל האופטיקה של הקיבוץ. כשהוא נמצא בכמה ימים רצופים בבית, הוא נוסע לשמיר לעבודה.

“הקהילה מהקיבוץ התפזרה מאוד וקשה לשמור על האחדות שלה. יש לנו קבוצת חברים שהיו איתנו בניר דוד ואנחנו נפגשים, ויש קבוצה גדולה מהקיבוץ שנמצאת בסלינה בכנרת. שאר הקהילה של הקיבוץ מפוזרת. ההרגשה היא שנצטרך תקומה מחדש”.

העתיד: “כרגע אין לדעת מה יהיה ביום שאחרי ואם יהיה לי כסף לשלם שכירות, והתחייבתי בחוזה. את המשכירים לא מעניין כמה המדינה תשלם ועד מתי הפינוי נמשך. חוסר הוודאות שיותר קשה מהכסף זה הטלטלה לילדים, הגדול בכיתה ג’ והקטנה בת 4.5 בגן ואני לא בטוחה שהם מבינים עד הסוף מה קורה. כשנכנסנו לבית השכור הבן שלי שאל דבר ראשון איפה הממ”ד ואם יש שם בקבוקי מים. זה לא משהו שילד צריך להתעסק בו.

“השכירות היא כ־7,200 שקל אבל עם מיסי קהילה והארנונה ומסביב יוצא לנו 9,000 שקל בחודש וזה המון. אני מקבלת 24 אלף שקל סיוע כרגע וזה מכסה אבל לא נשאר כלום, אחרי הבית והגן של הקטנה וכו'”.

נותן תקווה: “גיא במילואים בצפון ולפני שעה וחצי הוא עבר בקיבוץ הגושרים. הוא הגיע לחצר הבית שלנו וצילם לי את עץ המנגו בגינה. משמח אותי לחשוב שמתישהו נאכל שם מנגו מהעץ שלנו”.

“ככל שהזמן עובר החזרה שלנו נדחית. אני חושב שזה ייקח כחמש שנים עד 2030”

משפחת לופו מי פונה: אבי ורוני ושניים מילידהם. בן נוסף נמצא בניו זילנד ● מהיכן: כפר עזה ● לאן: כרגע גרים בכפר שמריהו בתרומה וצריכים לעזוב בקרוב

הבית: אבי: “רוני, אשתי, היא בת כפר עזה ואני יליד שדרות ומאז 1991 אני בקיבוץ. יש לנו שלושה ילדים: זוהר בן 26 שנמצא בניו זילנד, אורי בת 22, חיילת וסהר בת 16, תלמידת כיתה י”א. הילדים שלנו גדלו לירי הקסאמים.

“יש לנו עסק, משרד לתכנון מטבחים מוסדיים. אנחנו עובדים עם רשתות גדולות של מלונאות, עם מסעדנים, גופי הביטחון וגופים כמו כנסת ישראל, המשטרה ובתי חולים. המשרד שלנו היה בכפר עזה ואנחנו מעסיקים עובדים מכל הסביבה, שדרות, נתיבות, אופקים והעוטף. ניסינו לפרגן לאנשים מהאזור שלנו בתעסוקה ולא לקחת פרילנסרים מהמרכז. המשרד נפגע קשה ב־7/10”.

כפר עזה / צילום: Shutterstock

 כפר עזה / צילום: Shutterstock

הפינוי: “ב־7/10 היינו בבית: אני, רוני, סהר ואחותה של אשתי, שבאה לחג. ברבע לשבע ראיתי את החוליה הראשונה עוברת בחוץ. אמרתי לרוני שתודיע לשחר הרבש”צ, (בדיעבד נודע לנו שנרצח), על הכיוון שאליו הלכו. היו עוד אזעקות ורוני, אחותה וסהר חזרו לממ”ד.

אני נשכבתי במסדרון המוביל לממ”ד עם האקדח, לבלום אם מישהו יגיע. אורי הייתה עם בן זוגה סיוון באזור הדור הצעיר (מגורי הצעירים בקיבוץ), שממנו נרצחו ונחטפו הרבה צעירים.

הם שהו יחד בממ”ד והוא נפגע בידיו מיריות המחבלים, כשהחזיק את ידית הממ”ד. בסביבות תשע בבוקר אורי וסיוון הצליחו לברוח ולהגיע אלינו. שניהם היו פצועי ירי, וסיוון דימם קשות. מאחר שהוא חובש צבאי, הוא נתן לנו הנחיות ועשינו לו חסמי עורקים מהרצועה של הכלב ורצועה של חלוק בשתי הזרועות. חיכינו שעות רבות לעזרה וחילוץ. מדי פעם זחלתי להביא מים וציוד לממ”ד. סיוון, שסבל מכאבים חזקים, נאלץ לסבול בשקט לאורך כל אותן שעות. לא יצאנו לשירותים, לא היה לנו אוכל ולא מידע מה קורה מסביבנו. בלבנו היה חשש כבד לגורל משפחתנו המורחבת. ניתק הקשר עם מירה, אשתו של נועם אחיה של אשתי, וכעבור יומיים התחוור לנו שנרצחה בממ”ד בביתה.

אבי לופו / צילום: תמונה פרטית

 אבי לופו / צילום: תמונה פרטית

חילצו אותנו בסביבות 21:00־22:00. לקחו אותנו לתחנת הדלק הסמוכה ושם אורי וסיוון עלו על אמבולנס שלקח אותם לקיבוץ סעד ומשם במסוק לבית החולים בתל השומר, בתהליך ארוך שכלל ניתוחי חירום ומספר רב של ניתוחים משקמים, הצליחו רופאיו להציל לסיוון את הידיים. רק לפני שלושה שבועות הוא יצא משיקום אשפוזי. אורי וסיוון גרים כרגע בקיבוץ צאלים, הקיבוץ בו גרה משפחתו של סיוון. אורי סיימה את שירותה והשתחררה, וכרגע במילואים בקיבוץ כפר עזה בצוות שאחראי על תיעוד ופינוי הציוד של האנשים שהבתים שלהם נהרסו לגמרי.

“אחרי החילוץ אני, רוני וסהר היינו כמה ימים באשדוד אצל אמא שלי, ומשם עברנו לדירה בתל אביב באדיבות משפחתנו הרחבה.

“לאחר מכן התמזל מזלנו וקיבלנו אפשרות לגור בבית ישן וריק בכפר שמריהו. הבעלים, אנשים טובים ומיוחדים (שביקשו להשאיר בעילום שם), שיפצו וארגנו את הבית, כולל ריהוט, כלים ומזון. הם לא מוכנים לקבל שקל ומבחינתם יכולנו להישאר ככל שנצטרך, אך הבית נועד להריסה ולבנייה ויש להם מחויבות מול רמ”י להתחיל בהריסה. לכן, לצערנו בסוף יוני אנחנו צריכים לעזוב.

“עכשיו אנחנו מחפשים בית באזור הרצליה, קרוב לקהילת כפר עזה שפונתה לשפיים. אנחנו מנסים לג’נגל בין הקהילה לבין הצורך לתפקד בעבודה ובחיים. לענות לצרכים של ילדינו, ולדאוג לעובדים שלנו ולמשפחותיהם. היו הרבה אנשים טובים בדרך, גם בענף שלנו, שרצו שנמשיך לעבוד ונחזור לשגרה ככל האפשר”.

העתיד: “כל יום קמים לתהייה לאן הולכים. בת ה־16 שלנו תהיה בשנה הבאה בכיתה י”ב והיא רוצה לסיים את הלימודים בשער הנגב, יחד עם החברים שלה. אנחנו לא יודעים מה לעשות. החיים התהפכו מקצה לקצה. הקהילה בכפר עזה החליטה על פינוי לקרווילות בקיבוץ רוחמה אבל אנחנו לא נעבור לשם. זה מרוחק ולא מתאים לנו לחיות כפליטים. השיקום בקיבוץ עוד לא התחיל. שבעה חודשים וכלום. כרגע מדברים על אוגוסט 2026 אבל אני מעריך שזה ייקח כחמש שנים עד 2030. אנחנו מתכננים לחזור לכפר עזה רק כשהכול יהיה גמור. קשה לנו לחשוב איך נוכל לחזור ולהסתובב בקיבוץ שבו משפחה וחברים רבים שלנו ושל ילדינו נרצחו או נחטפו. חזרנו כביכול לתפקוד אבל אין יום שהאירועים שעברנו לא צפים ועולים.

“החזקנו בביטוח שכלל פוליסה מורחבת ‘הרחבה לטרור’ בגלל המציאות באזורנו. בפגישה שקיימנו עם מנכ”ל החברה שבועות ספורים לאחר האירוע הוא טען כי ‘חרבות ברזל’ אינו מוגדר כטרור, ולכן הם אינם מחויבים לשפות אותנו לא באובדן ימי עבודה, לא בציוד שנהרס.

“כשהבנו שמהמדינה לא יבוא עזרנו וגם לא מחברת הביטוח ששילמנו לה כספים רבים לאורך השנים, החלטנו לא להמתין ופתחנו מחדש את המשרד, בנתיבות. אספנו מחשבים, מדפסות וציוד שנתרמו ע”י אזרחים וחברות פרטיות. רק לפני כחודש קיבלנו סכום מגוחך ממס רכוש, 45 אלף שקל מתוך 300 אלף שקל בתביעה שהגשנו.

למרות כל שעברנו ועדיין אנחנו עוברים, יש לנו תקווה. התקווה שלי היא שכל החטופים יחזרו. יש לנו עם נהדר, ראינו את העזרה יום יום. אני מקווה שהעם יהיה מספיק חכם להחליף את כל 120 הח”כים בכנסת – כולם לא תפקדו במשך תקופה ארוכה. אף אחד מהם לא צריך להיות יותר בכנסת”.

לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו”ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה אוטומטית ולא יפורסמו באתר.

Source link

Leave a Reply

Your email address will not be published. Required fields are marked *